בין שירקאווה-גו לאינקורה: כפרי גגות קש בדרך לקנאזווה

היום שבין הכפרים לקנאזווה היה מסוג הימים שבהם הדרך עצמה משנה את כל הטיול. יצאנו לשירקאווה-גו, המשכנו לאינקורה, ובין השניים ראינו איך הנוף מתחלף מבתי עץ וגגות קש לשדות אורז שממלאים את העמקים.

לא ניסיתי להספיק כל פינה. רציתי לתת לכפרים הקטנים האלה מקום, ללכת קצת ברגל, לעלות לתצפית ואז להמשיך בקצב שקט לקנאזווה.

להתחיל בשירקאווה-גו

בשירקאווה-גו נכנסנו ל-Wada House לסיור קצר, ואחר כך לקחנו את השאטל אל נקודת התצפית על גגות הכפר. המבט מלמעלה היה בדיוק הרגע שבו הבנתי את הקנה מידה של המקום: הבתים, הירוק סביבם וההרים שנסגרים על העמק.

בדרך חזרה בחרנו לרדת ברגל בשביל היער שמימין לתצפית, במקום בדרך האספלט העמוסה יותר. השביל הוריד אותנו בתוך כמה דקות אל לב הכפר. היו בו מדרגות גבוהות והוא דרש תשומת לב, אבל אהבתי את המעבר הפשוט הזה מן התצפית אל הרחובות והבתים.

למטה הסתובבנו בין הבתים, עצרנו לגלידה ולכמה שיפודים, חצינו את הגשר וחזרנו לאוטו. אלה היו דווקא הפרטים הקטנים שעזרו לי להרגיש שלא רק עברתי ליד הכפר, אלא נתתי לעצמי זמן להיות בו.

עצירה קטנה באינקורה

התחנה הבאה היתה אינקורה. הכפר היה קטן ושקט יותר, עם פחות בתים ואווירה אחרת לגמרי. עלינו כמה דקות בשביל לתצפית, ואז הסתובבנו בין הבתים והנוף. אחרי שירקאווה-גו, זו היתה עצירה קצרה יותר, אבל לא פחות נעימה.

מה שנשאר לי מאינקורה הוא דווקא התחושה של כפר קטן בתוך ההרים, בלי צורך להעמיס עליו עוד רשימות. לפעמים עצירה נוספת בדרך עובדת טוב בדיוק כי היא לא מנסה להיות הדבר הגדול של היום.

כשהדרך לקנאזווה משנה את התמונה

אחרי הכפר השני המשכנו לכיוון קנאזווה, והנוף השתנה. בתים קטנים הופיעו בין שדות אורז מוצפים, והנסיעה עצמה הפכה לחלק מהחוויה. אחרי הכפרים והעץ, פתאום הכול היה פתוח, ירוק ומלא מים.

בערב, כבר בקנאזווה, נכנסנו למסעדה ביתית קטנה. כששמעו שאנחנו מישראל, קיבלו אותנו בחום וסיפרו לנו סיפורים מקומיים. לא תכננתי את הרגע הזה, ובדיוק בגלל זה הוא נשאר איתי.

היום הזה הזכיר לי שנסיעה בין שתי ערים לא חייבת להיות רק מעבר. כשנותנים לדרך מקום, היא יכולה להפוך ליום שלם של נוף, עצירות קטנות וחוויות שלא היו בתוכנית המדויקת.