בגן העדן הסלובקי, החוויה שלימדה אותי להמשיך רחוק...

הטיפוס שלא תכננתי שיישאר איתי

יש רגעים בטיול שנשארים איתי הרבה אחרי שחוזרים הביתה. לא תמיד זה נוף גדול או עיר חדשה. לפעמים זה רגע קטן שבו אני מגלה על עצמי משהו שלא ידעתי קודם.

בגן העדן הסלובקי זה קרה לי על הסולמות.

מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד גבהים רציני. זו תמיד היתה נקודה שאיימה להגביל אותי בטיולים, ובכל זאת החלטתי שלא לתת לה לנצח אותי הפעם.

כל סולם היה החלטה מחדש

הטיפוס לא הרגיש לי כמו עוד חלק במסלול. כל סולם היה מאבק קטן בפני עצמו. רעדתי מפחד, הלכתי לאט, ולא העזתי להסתכל למטה.

היו לפני אנשים שפחדו כמוני, כך שההתקדמות היתה איטית. אבל דווקא הקצב הזה הכריח אותי להיות שם לגמרי. לחשב צעד, להחזיק חזק, ולהמשיך עוד קצת.

באמצע כבר חשבתי על כל הסיבות לוותר. אבל לא היתה באמת דרך לחזור אחורה, אז נשאר רק להתקדם.

הרגע שבו הגעתי למעלה

כשהגעתי למעלה, הרגשתי ניצחון ענק. לא בגלל שסימנתי עוד מקום על המפה, אלא בגלל שעשיתי משהו שפחדתי ממנו באמת.

משבוע שלם בסלובקיה, זה היה אחד הרגעים החזקים שנשארו איתי. הוא הזכיר לי שטיול הוא לא רק יעדים יפים, אלא גם מפגש עם מה שאנחנו מסוגלים לעשות כשאנחנו דוחפים את עצמנו קצת מעבר למה שנוח.

גם זו חוויית טיול

לא כל טיול צריך להיות אתגר, ולא כל מסלול מתאים לכל אחד. אבל לפעמים דווקא רגע אישי בדרך הופך לזיכרון הכי משמעותי מהטיול כולו.

בשבילי, הסולמות בגן העדן הסלובקי לא היו רק חלק מהנוף. הם היו תזכורת לכך שיש פחדים שאפשר לפגוש בקצב שלי, צעד אחד בכל פעם.